News ID : 58967
Publish : 2021/02/07 12:49
הקורונה המיטה חורבן כלכלי על עשרות אלפי משפחות וקשישים

הקורונה המיטה חורבן כלכלי על עשרות אלפי משפחות וקשישים


השנה החולפת הייתה מלאה באתגרים עבור אזרחי ישראל. למרות מגבלות הקורונה, הקרן לידידות מקפידה שעשרות אלפי קשישים בארץ לא יהיו בודדים או רעבים, משפחות של מובטלים יזכו להתקיים בכבוד ומסייעת לעולים חדשים להגיע לישראל. יעל אקשטיין, נשיאת הקרן לידידות: "הקורונה המיטה חורבן כלכלי על עשרות אלפי משפחות וקשישים. אנחנו מאתרים את הצרכים הדחופים ביותר ומספקים סיוע חיוני"

מגפת הקורונה שפרצה אל עולמנו לפני קצת פחות משנה שינתה אותו מן הקצה אל הקצה והעצימה את הפערים הכלכליים שקיימים בחברה הישראלית. לפי מחקר החוסן החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פרנסתם של 2.4 מיליון ישראלים נפגעה משמעותית. 860,000 ישראלים מעידים כי נאלצו לקצץ בכמות המזון שהם צורכים ו-27 אחוז מהקשישים נזקקים לסיוע של עמותות ומתנדבים לאספקת מזון. בשנה החולפת הקרן לידידות החליטה לעמוד לצדם של נפגעי המשבר ויחד עם תורמים נדיבים ומתנדבים, היא פועלת לסייע לעשרות אלפי קשישים, משפחות, חיילים ועולים חדשים וממשיכה בעשייה גם בשנת 2021, בימים אלה.

י' הוא דוגמא לאחת מבין אלפי המשפחות שנזקקו לסיוע של הקרן לאחר שהעסק שלו, חנות פלאפל, קרס בעקבות הגבלות הקורונה: "אני מפרנס שלושה ילדים קטנים. הם מקור השמחה שלי, פרנסתי אותם בכבוד. יש לי חנות פלפל בעיר שלי, הריח והטעם מזמינים הרבה אנשים וזה נותן לי כוח להמשיך. כשהילדים מגיעים אלי לחנות ומנסים לעזור, אני מרגיש שהעולם מחייך אלי. הכול הלך כרגיל, התפרנסתי בכבוד, עד שהגיע הסגר הראשון של קורונה ואז הסגר השני. הכול נעצר. לפני חודש עובדת סוציאלית יצרה אתנו קשר ואמרה שניתן לקבל סיוע מטעם הקרן לידידות. אני ואשתי יכולים להסתדר עם שמן ולחם, אך לא יכולים בלי החיוכים של הילדים. כשקיבלנו את הסיוע, ישר חשבתי שיש מי שדואג לחלשים".

"כבר בגל הראשון של הקורונה, ראינו במחקר שביצענו, כי קרוב ל-40 אחוז ממשקי הבית נאלצו לוותר על מוצרי מזון או תשלומים חודשיים בשל אובדן מקור הפרנסה", אומרת נשיאת הקרן לידידות, יעל אקשטיין. "בעקבות כך, יצרנו תוכנית מיוחדת אשר אמורה לסייע למשפחות שמעולם לא פנו לשירותי הרווחה. במהלך החודשים האחרונים אנו ממשיכים להעניק סיוע למשפחות בהן לפחות בן זוג אחד איבד את פרנסתו. הסיוע מועבר בשיתוף פעולה עם לשכות הרווחה ברשויות רבות ואנו רואים אוכלוסייה מגוונת, חלקה הגדול היה רגיל להיות בצד הנותן ולא בצד המקבל. אנחנו רואים אנשי חינוך, בעלי עסקים קטנים, אנשי תעשיות שלמות שהתמוטטו ואנשים נאלצים לגבור על הבושה ולבקש סיוע כדי להיות מסוגלים להאכיל את משפחותיהם. הימים הקרים שמאלצים להפעיל מוצרי חשמל רבים כדי לחמם את הבית, לבצע כביסות ולייבשם, רק מחמירים את מצבן הכללי של המשפחות רבות, במיוחד אלה עם ילדים קטנים".


 

"המשבר הכלכלי המתמשך שנגרם בעקבות הקורונה יצר ביקוש חסר תקדים לשירותי הרווחה וארגוני הסיוע", מוסיפה אקשטיין. "במשך שנים רבות תמכנו במאות אלפי נזקקים עם התמקדות באוכלוסיית הקשישים וכעת אנו מוצאים את עצמינו מסייעים לאלפי משפחות שמעולם לא נזקקו לסיוע. בכל בתי התמחוי רואים לפתע פרצופים חדשים של נזקקים שעד לפני כמה חודשים התקיימו בכבוד. החורף הקרב צפוי להגביר עוד יותר את הקושי עקב העומס הכלכלי של חימום הבית ועלויות הביגוד למשפחות. החיסון לקורונה כבר כאן ואנחנו מתפללים שיביא לסיום המגיפה, אך המשבר החברתי עדיין בעיצומו".

שרה (83), ניצולת שואה ערירית, המתגוררת בשכירות ומתקיימת מקצבת ביטוח לאומי חודשית של כ-3000 שקל, כמעט ולא יוצאת מהבית מאז פרוץ המגיפה. "שרה הגיעה אלינו רק לפני כשלושה חודשים והיא הייתה מאוד עצובה ובודדה", מספרת יפית שינאן, רכזת של "הקרן לידידות" במרחב עמק יזרעאל. "מיד החלטנו לסייע לה. היא כל כך התרגשה מהעזרה שהענקנו לה ולא הפסיקה להודות לכולם".

היא נולדה בויטבסק, בלרוס, וכשמלחמת העולם השנייה הגיעה לעיר שלה היא הייתה רק בת שלוש וחצי. "אני זוכרת איך נסענו ברכבת תובלה המונית עם פרות בקרון ולפתע טייסי הקרב הגרמנים תקפו את הרכבת עם הפליטים. כל הנוסעים התפזרו ורצו ליער הסמוך ולא הבנתי למה צריך לעזוב את הרכבת. לא רציתי לרוץ", היא מספרת. שלושתן הגיעו לכפר באזור אומסק שבסיביר והשתכנו בחדר קטנטן של 8 מטרים רבועים עם תנור אבנים. בחדר גרו חמישה אנשים – שרה, מוסיה אחותה, אמא שלהן ועוד פליטה כמוהן עם בתה הקטנה, כך הן שרדו עד סוף המלחמה בקיץ 1945 כשאבא שלהן מצא אותן. הוא התגייס לצבא האדום עם פרוץ המלחמה ולא ידע דבר על גורלה של משפחתו. כשבגרה, שרה התחתנה, אך מהר מאוד נישואיה הסתיימו ובשנת 1991 היא עלתה לישראל יחד עם אחותה. בארץ ניסתה ללמוד עברית, אך ללא הצלחה ובמשך מספר שנים עבדה בניקיון, עד שהגיעה לפרישה. כיום אין לה פנסיה והיא מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי מאוד קטנה.

שרה מקבלת מהקרן לידידות סיוע חודשי בתווים לרכישת מזון. "פעם בחודש אני יכולה להגיע לסופרמרקט ולבחור מה שאני צריכה, זה כל כך עוזר", היא מספרת.

התגייסות למאבק בקורונה

עם פרוץ משבר הקורונה פנתה הקרן לידידות אל כל בתי החולים הממשלתיים והציבוריים בהצעה להגשת עזרה – מנהריה, צפת ופורייה בצפון, בואכה רמב"ם והעמק, דרך בילינסון, הלל יפה ושניידר, עד ליוספטל באילת. ביוזמת הקרן, גובשה רשימת הצרכים שיסייעו להם בהקמת מחלקות הקורונה, לרבות הקמת מחלקות עם ציוד נשימתי. בפעימה הראשונה, שהתקבלה כהחלטה מידית מרגע התפרצות המגיפה, הקרן הקדישה 1.7 מיליון דולר לרכישת ציוד כגון מכשירי הנשמה מתקדמים, ניידות צילום למונשמים, מיטות טיפול נמרץ במד"א וב-15 בתי חולים.

בסבב השני, הדרישות שעלו מטעם משרד הבריאות לפתיחת מחלקות קורונה חדשות בבתי החולים הביאו את הקרן להתגייס שוב, הפעם תוך התמקדות במיטות אשפוז וציוד נוסף. לטובת מד"א רכשה הקרן מכשירים רפואיים המאפשרים את ביצוע הבדיקות בבית החולה ואת שידור התוצאות אונליין למוקד הרפואי. מכשירים אלה חסכו את הגעתם של חולים לבתי החולים, הקלו עליהם ואף הפחיתו בעומסים במרכזים הרפואיים.

שני שיתופי פעולה ייחודיים בתחום הרפואי נרשמו השנה עם ארגון "איחוד הצלה" וכללו את רכישתם של 160 ערכות רפואיות לחובשים, חליפות מיגון ומכשירי קשר לכל אחד מחובשי איחוד הצלה. שיתוף פעולה מרגש היה גם עם ארגון "יד שרה" והוליד את התובנה שהשלב הבא שיש להיערך לקראתו הוא אשפוזי בית. לשם כך נרכשו על ידי הקרן 100 ערכות ביתיות שכוללות מיטה ומזרן רפואיים, מחולל חמצן ולחצן מצוקה.


 

"המתנדבת זכתה בסבתא לילדה שלה"

"הקרן לידידות", שהוקמה על ידי הרב יחיאל אקשטיין ז"ל, הינה הארגון החברתי הגדול בישראל ומאז פרוץ המשבר היא נמצאת בחזית המאבק החברתי ומספקת למאות אלפי ישראלים את היכולת לנשום לרווחה. הקרן הצליחה לגייס 20 מיליון דולר עבור קרן חירום בקורונה לעזרה למגוון אוכלוסיות באמצעות חבילות וכרטיסי מזון, ציוד רפואי ועוד. בזכות התורמים, המתנדבים, והשותפים לעשייה, הקרן מצליחה לסייע למעל למאות אלפי ישראלים בכל שנה. אך מעבר לסיוע הכלכלי, הקרן דואגת גם לספק מענה לבדידותם של הקשישים, שלעיתים כואבת יותר מהמצוקה הכלכלית והבריאותית. "ההתנדבות אולי מתחילה בתור צורך שלנו לתת או לסייע, אולי אפילו בשביל לקבל מלגות מסוימות, אבל הקסם קורה כשזה הופך להיות חלק מהחיים ואנחנו זוכים לאמץ לחיקנו משפחה חדשה", אומרת רחלי מולר, אחראית המתנדבים בקרן. כך, אחת המתנדבות, שהחלה את התנדבותה במסגרת התחייבות סטודנטיאלית, שומרת על הקשר עד עצם היום הזה. "רכזת שלנו מהצפון חיברה בין השתיים", מספרת מולר. "בחלוף השנים, המתנדבת סיימה את הלימודים, התגייסה, התחתנה, הביאה ילדה לעולם וכל זאת לצד ההתנדבות המשמעותית אצל הקשישה. הקשר התהדק, הפך עמוק יותר, וכיום, בימים כתיקונם כלומר, המתנדבת מגיעה יחד עם הבת שלה לבקר את הקשישה, ואם תשאלו אותה? היא הרוויחה סבתא לילדה שלה.

"במצב הנוכחי", מוסיפה מולר, "הקשישים לא יכולים אפילו ללכת למספרה, לבקר חברים, לארח ביקורים משפחתיים ובעצם לקחת חלק בכל פעילות חברתית. הם שייכים לאוכלוסיית סיכון ואנחנו מפחדים להדביק אותם. יש הבדל משמעותי בין להיות בודד, ללהיות מבודד, ולהבדל הזה מחיר כבד".

מולר מספרת כי שיחות הטלפון, שבתקופה זו מחליפות את ההתנדבות פנים מול פנים, הן האוויר לנשימה שהקשישים האלה צריכים. "בעקבות הקורונה, המתנדבים יוצרים שיחות טלפון עם קשישים במקום ביקורים, דבר שאפשר "שידוכים" בין אנשים מכל קצוות הארץ. כך למשל, מצאו עצמן משוחחות מתנדבת מקסימה מכפר סבא וקשישה מירושלים. אותה מתנדבת מצאה עצמה נוהגת באוטו בדרך לירושלים, עם שקיות של קניות לקשישה שהשאירה מחוץ לביתה. מעשה זה מראה לנו עד כמה אהבה קיימת באנשים שרוצים לעזור ולתרום ויתר על כך, עד כמה הפגת הבדידות חשובה אצל הקשישים".

"למרות האתגרים הרבים, 4000 עולים מ-30 מדינות הגיעו לארץ בסיוע הקרן לידידות"

במהלך שנת 2020 הגיעו לארץ בסיוע הקרן לידידות 3,900 עולים מ-30 מדינות. רוב העולים הגיעו מאוקראינה, צרפת וברזיל, שלושה עולים הגיעו מהרפובליקה הדומיניקאנית ועולה אחד מגרמניה. חיפה היא שיאנית בקליטת עולי הקרן לידידות ואחריה נתניה, נהריה, ירושלים, בת ים ואשדוד. 

"השנה החולפת הייתה מלאה באתגרים כמותם לא ידענו בתחום העלייה. השמיים שנסגרו בכל העולם והמצב הדינמי בכל מדינה ומדינה הצריכו מידה גבוהה של גמישות ודבקות במטרה, הן של הצוותים שלנו והן של העולים. למרות הקשיים הצלחנו להביא ארצה כ-4,000 עולים משלושים מדינות. אנחנו מעריכים שבשנים הבאות נראה גל של עולים שמגיע ארצה ונערך בהתאם לסייע לכל יהודי שמבקש להגשים את זכותו וחלומו לעלות לישראל", אומרת יעל אקשטיין, נשיאת הקרן לידידות.


 

אורי בן סימון עלה לישראל בחודש האחרון של 2020. האירוע המכונן בחייו של סימון התרחש לפני כ-8 שנים בעיר טולוז בצרפת שבה הוא נולד וגדל. ב-19 במרץ 2012 ירה מחבל לעבר קבוצת תלמידים בכניסה לבית הספר היהודי "אוצר התורה" ורצח מורה ושלושה ילדים. בן סימון, אז בן 20, בן למשפחה יהודית מוכרת בעיר, סיים את לימודיו באותו בית הספר כמה שנים לפני האירוע והכיר חלק מהנרצחים והפצועים. בנוסף, אחיו הקטן, אז בן 15, שהה בבית הספר בזמן הפיגוע אך למרבה המזל הצליח להתחבא מהירי ויצא ללא פגע. בן סימון הכיר את הרב יונתן סנדלר ושני בניו שנרצחו בפיגוע הנורא שהיה מכוון נגד ילדים יהודים וההתמודדות הייתה לא פשוטה.

אביו של בן סימון, רופא משפחה מוכר בטולוז ופעיל מאוד בקהילה היהודית בעיר, היה בין הראשונים שהגיעו לזירת הפיגוע ועזר לנפגעים. "האירוע ההוא היה נורת אזהרה לקהילה שלנו", נזכר בן סימון. בכיתה של אחיו למדו אז 30 תלמידים וכמה חודשים אחרי הפיגוע נשארו בה רק 10 מתבגרים – חלקם עלו לישראל וחלקם עברו לערים אחרות בצרפת. "חיי הקהילה השתנו מאוד אך המשפחה שלי החליטה להישאר מתוך הרגשה של אחריות כלפי הקהילה", מספר בן סימון. "סבא שלי הקים את בית הספר היהודי רש"י בעיר, שם למדתי לפני שעברתי ל"אוצר התורה" וגם הוריי היו מעורבים מאוד בחיי הקהילה המקומית, אבל אין ספק שהדברים השתנו. ההשפעה המוסלמית הורגשה מאוד בטולוז בשנים האחרונות וזה מה שהוביל אותי לעשות שינוי".

בן סימון החליט לעלות לישראל לבדו כשסיים את לימודי הרפואה, מי שעזרה לו להגשים את החלום הייתה ז'קלין לוי ויצמן, ראש דסק צרפת במחלקת העלייה של הקרן לידידות. עוד לפני העלייה ז'קלין בעצמה גרה בטולוז, הכירה היטב את משפחת בן סימון ואפילו לקחה חלק פעיל בארגון הבר מצווה של בן סימון. "גם אחותי וההורים שלי יעלו בהמשך בעזרת הקרן לידידות, אין לי שום ספק בכך".

בן סימון מתכוון ללמוד באולפן בירושלים ומשם לעבור למקום שיש בקרבתו ים. "אני כבר מחכה להזדמנות ללכת ברחובות עם כיפה ללא חשש". הוא מספר, "בנוסף, אני רוצה לשלב בעתיד שני דברים: להיות רופא ומשפחה ורופא ספורט. השילוב נראה לי הגיוני וטוב ואני מקווה להגשים את החלום הזה בישראל. אני אפילו מספיק צעיר כדי להספיק להיות רופא צבאי קודם", הוא צוחק. גם הקמת משפחה משלו בארץ ישראל בהחלט נמצאת על הפרק. "אני אוהב את ישראל, אוהב את האנשים, אוהב את החום הישראלי – זה כל כך שונה ממה שאני רגיל בצרפת"

בעוטף עזה: הפצעים נפתחים שוב

ר', אם חד הורית משדרות, היא עובדת חיונית שנאלצת להגיע בכל בוקר לאשקלון למקום עבודתה, אך בשנה האחרונה מצבה של בנה, שסובל מפוסט טראומה, התדרדר והיא נאלצת להפסיד ימי עבודה רבים. "הבן שלי מטופל במרכז חוסן מאז שנפל לנו טיל בחצר והוא מאוד נבהל. הוא קטן מאוד ואני מתקשה להסביר לו למה אסור לצאת מהבית גם כשאין אזעקות. ההתנהגות שלו השתנתה והוא חזר להרטיב בלילה", סיפרה בדמעות.

"תקופת הסגר מעלה באזרחי האזור טראומות שקשורות למצבים ביטחוניים קשים ופותחת פצעים שבקושי הספיקו להגליד", מספרת מורן בן דוד, רכזת הקרן לידידות באזור. "בנתיבות למשל, יש בית ידידים אליו מגיעות באופן קבוע כ-40 קשישות למפגשים חברתיים. ניסינו להשאירו פתוח בתקופת הסגר אבל בעקבות מקרה מצער של הדבקה נאלצנו לסגור, ולמרות שהחלפנו את המפגשים בשיחות טלפון תדירות, ההשפעה ניכרת. רובן מספרות על טראומות שבאות לידי ביטוי בהתעוררות מחודשת בלילות, בתחושת בדידות קשה ובזיכרונות קשים מימי הצבע האדום".


 

בן דוד מוסיפה: "הקרן אימצה את עוטף עזה, את התושבים ואת הרשויות. יש לנו פאנל שמתכנס באופן תדיר וכולל את הקבט''ים באזור. אנחנו יושבים ושומעים על הצרכים שלהם, בודקים איך זה משתלב עם ההקצאות של משרד הביטחון ולאחר מכן מספקים להם ציוד מציל חיים. אנחנו מקשיבים ומספקים לכל אחד מה שהוא צריך, בין אם מדובר באפודי מגן, רחפנים שעוזרים לאתר מיקומים של בלוני תבערה ואיומים אחרים". 

"אנחנו עובדים יחד עם רח''ל ופיקוד העורף", מוסיף סא''ל במיל' ספואן מריח, מנהל תחום החירום והביטחון בקרן. "אנחנו קונים בעזרת כספי התרומה מיגוניות וציוד רב בשביל לחזק את עוטף עזה וגם את הצפון כשצריך. הקמנו מרכזי חוסן גדולים, מצוידים ומאובזרים ואנחנו דואגים להקשיב ולהבין מה בדיוק צריך, ורק אז מספקים".

סיוע לצה"ל

תמיכה בחיילי צה"ל ומשפחותיהם חשובה לקרן לידידות בשגרה ובחירום . "בחמש השנים האחרונות הקרן גייסה כ-30 מליון דולר רק בשביל צה''ל", מוסיף מריח. "בכל מה שקשור לביטחון בצה''ל, אנחנו מתמקדים בשני תחומים: הראשון הוא מערך הת''ש לאוכלוסיות המוחלשות, והשני מתייחס לערך הסולידריות החברתית. יש ברשותנו 6 ניידות "שקמית" שמסתובבות בין המוצבים, פוגשות כ-1,500 חיילים ביום ומחלקות להם שתייה, עוגיות וקרטיבים".

מריח מספר כי בעקבות הסגר האחרון הקרן השיגה אישור מיוחד למשפחות נזקקות לקבל לפטופים עבור אחיהם של החיילים על מנת שיוכלו ללמוד. א', אחת האימהות שקיבלה מחשב לבתה מספרת: "הבת שלי כל כך דאגה מהסגר, מכיוון שבזום עוד אפשר לראות את הילדים מהכיתה ולה לא הייתה אפשרות כזאת. היא הייתה בודדה ובכל הסגרים הקודמים פשוט לא הצליחה לשמור על קשר. ההתרגשות לנוכח המחשב החדש היא משהו שלא ניתן לתאר במילים".


mako
שיחה

نظر شما

קריקטורה


Copyright © 2020 He.‎NourNews.ir‎, All rights reserved.